פסק-דין בתיק ת"ק 001653/03

1.         בפניי תביעה לתשלום סך של 14,000 ש"ח בגין תאונת דרכים שהתרחשה ביום 09.09.2002, בשעות הערב המוקדמות. בתאונה היו מעורבים התובע, שרכב על אופנוע, והנתבע מס' 1, שנהג ברכב מדגם סובארו. התאונה התרחשה  בדרך אלוף שדה ברמת-גן, בנתיב הנסיעה לכיוון מזרח, קצת לפני המנהרה שנחפרה במקום.

2.         התובע טוען כי הוא נסע בנתיב הימני של הדרך, במהירות של בין 60 ל-70 קמ"ש. יודגש כי בקטע הדרך בו התרחשה התאונה, המהירות המותרת הינה 60 קמ"ש. התובע טוען כי לפני המנהרה הוא הבחין ברכבו של הנתבע, שנסע במהירות נמוכה ובאופן מבולבל, תוך שיוט בין הנתיבים לסירוגין, ותוך שהוא מאותת ימינה ופונה שמאלה. תוך כדי נסיעתו של הנתבע, הוא סטה לפתע לנתיב הימני בו רכב התובע על אופנועו. כתוצאה מכך, פגע רכבו של הנתבע בגלגל הקדמי של האופנוע והאופנוע התהפך והתדרדר במורד, למרחק של 20 מטר.

3.         את גרסתו של הנתבע היה קשה מאוד להבין. הנתבע הינו יליד 1926 (ראה מוצג    נ/1) ומתקשה מאוד להסביר את עצמו בשפה העברית. ככל שהצלחתי להבין, הנתבע טוען כי נסע מתל-אביב לכיוון תל-השומר וכי לפני שהגיע למנהרה, הוא היה כהגדרתו "חצי בצד ימין חצי בצד שמאל". לאחר מכן, הוא נכנס לתוך הנתיב הימני וראה את התובע מאחוריו במראה. התובע נסע משמאל ואז הנתבע שמע מכה מבלי שנגע כלל באופנוע של התובע. יודגש כי אין ספק שהתרחש מגע בין האופנוע לבין רכבו של הנתבע, והדבר עולה הן מעדותו של התובע והן מהדיווח שמסר הנתבע בעצמו לחברת הביטוח (ראה מוצג נ/1). כתוצאה ממגע זה, נשבר פנס בחלק האחורי של רכב הנתבע. אין גם מחלוקת כי מייד לאחר קרות התאונה, עמד רכבו של הנתבע בכיוון הפוך לכיוון הנסיעה, ולכך לא ניתן כל הסבר שהוא (ראה דו"ח פעולה של שוטר משטרת ישראל שצורף כנספח לכתב התביעה וכן עדותו של התובע והודאתו של הנתבע בעמ' 4 לפרוטוקול). יש לציין כי גם אם לא היה מגע בין האופנוע לבין רכב הנתבע, הרי שהנתבע לא היה רשאי לסטות לנתיב נסיעתו של האופנוע מבלי לוודא שנתיב זה פנוי, באופן שהסטייה לנתיב הימני לא תפריע לנסיעתו החופשית של האופנוע. ברור לי כי הנתבע לא נהג כך ולכן נגרמה התאונה.

4.         הנתבע הביא לעדות את אישתו כדי שתתמוך בגרסתו, אך גם את גרסתה של העדה, פרידה יונסי, לא ניתן היה להבין, ומכל מקום, אין לה רשיון נהיגה והיא העידה כי הסתכלה קדימה ולא הסתכלה אחורה. ממילא אין היא יכולה לשפוך אור על הנסיבות בהן התרחשה התאונה.

5.         נראה לי כי התאונה נגרמה באשמתו של הנתבע, שהוא עצמו מודה כי נסע בין שני הנתיבים. אני מאמין לתובע שטוען כי אופן נסיעתו של הנתבע היה מבולבל והנתבע שייט בין הנתיבים לסירוגין. בסופו של דבר, סטייתו של הנתבע לנתיב נסיעתו של האופנוע היא שגרמה לתאונה.

6.         לעניין הנזק שנגרם לאופנוע, נציג הנתבעת מס' 2 חקר את התובע חקירה נגדית ממושכת כדי לנסות ולהראות שהנזק הנטען ע"י התובע מוגזם ובלתי מבוסס. יצוין כי התובע צירף לכתב התביעה חוות דעתו של שמאי, ממנה עולה כי לאופנוע נגרם נזק בסכום כולל של 12,287 ש"ח. מחקירתו של התובע עולה כי האופנוע לא תוקן בהתאם לחוות דעתו של השמאי אלא בוצעו בו תיקונים קלים בלבד, שנועדו אך ורק לאפשר את המשך השימוש באופנוע. נציג הנתבעת מס' 2 טוען כי אין מקום לפסוק פיצוי עפ"י חוות הדעת של השמאי, משום שאין כוונה אמיתית של התובע לתקן את התובע עפ"י חוות דעת זו, אלא אך ורק לקבל את הסכום שנקבע ע"י השמאי. אינני יכול לקבל טענה זו. התובע זכאי כמו כל מי שנפגע ממעשה נזיקין, להשיב את המצב לקדמותו, קרי, לקבל את סכום הכסף שיהיה בו כדי להעמיד את התובע במצב בו היה לפני קרות התאונה. בית המשפט כמובן לא ייכפה על תובע את ביצוע התיקון כפי שהעריך השמאי. יחד עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מזכותו של התובע לקבל סכום כסף, כנקוב בחוות דעתו של השמאי, סכום זה, יש בו כדי להעמיד את התובע מבחינה רעיונית במצב בו היה אלמלא נגרמה התאונה. גם אם התובע ישלשל לכיסו את סכום הפיצויים ולא ישתמש בו לשם ביצוע התיקון, אין בכך כל רבותא. גם בתביעות שעניינן ליקויי בניה, נהוג לפסוק לתובע את הסכום הדרוש לתיקון הליקויים, כפי שהוא מוערך ע"י שמאי, וזאת גם אם מניחים שבסופו של דבר, בחלק מהמקרים, יעדיף התובע לשלשל את הכסף לכיסו ולא לתקן את הליקויים. הוא הדין בענייננו.

7.         יחד עם זאת, ניתן לייחס לתובע אשם תורם מסוים, באשר הוא עצמו העיד כי הבחין בהתנהגותו המוזרה של הנתבע על הכביש. בנסיבות העניין, התובע היה חייב להזהיר את עצמו ולהתרחק ככל האפשר מרכבו של הנתבע, למשל ע"י מעבר לנתיב אחר או ע"י האטת מהירות הנסיעה. כזכור, התובע הודה כי נהג במהירות של בין 60 ל-70 קמ"ש. במקום התרחשות התאונה, המהירות המקסימלית המותרת הינה 60 קמ"ש בלבד. נראה לי כי ראוי היה שהתובע יקטין את מהירות הנסיעה לנוכח אופן נהיגתו של הנתבע. אני מעריך את מידת האשם התורם של התובע בשיעור של 20%.

8.         התובע ניסה לטעון בעל-פה כי מגיע לו פיצוי בסכום גבוה יותר מזה שננקב על-ידו בכתב התביעה, וזאת עד לגובה סמכותו של בית משפט לתביעות קטנות, אך טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם חוות דעתו של השמאי, שהוא עצמו צירף לכתב התביעה, כמו גם עם גובה סכום התביעה שהוא עצמו נקב בו בכתב התביעה.

9.         משקבעתי את אחריותו של הנתבע לקרות התאונה ואת שיעור האשם התורם של התובע, ומשקבעתי כי התובע זכאי לפיצוי עפ"י חוות דעת השמאי, הרי שיש לפסוק לתובע את הסכומים הבאים:

(א)        9,830 ש"ח בגין נזקים עפ"י חוות דעת השמאי (סכום זה חושב לאחר הפחתת 20%).

(ב)        סך של 628 ש"ח בגין שכ"ט השמאי.

(ג)         סך של 177 ש"ח בגין אגרת התביעה.

(ד)        סך של 200 ש"ח בגין הוצאות ישיבת היום.

10.       המזכירות תישלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום כ"ו בניסן, תשס"ג (28 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.